הבשורה על־פי גודווד
אולם כפי שגיליתי במהרה, גודווד הוא לא תערוכת רכב; גודווד הוא חגיגת גז רווית אקשן בהשתתפות רוב מכוניות העל והמירוץ שאפשר לחשוב עליהן — שטח וכביש, אופנועים ומכוניות, עתיקות וחדישות. הזמן המוגבל שהקצבנו לאירוע הלך והתארך והתלהבותי לא נגדעה גם כשהשומרים גירשו אותי מהמתחם — הרבה אחרי זמן הסגירה.
באותו יום נשבעתי לא רק לחזור, אלא גם ובעיקר להפיץ את הבשורה, בתקווה שחובבי רכב ישראלים נוספים יגלו את הפסטיבל ויחוו אותו. מאז חזרתי בעצמי ארבע פעמים נוספות לגודווד, וההתלהבות עדיין לא שככה. זה אומנם לא אפקט ההלם שמכה בך כטירון גודווד, אך לפחות פעם־פעמיים בכל ביקור אני מוצא עצמי אוחז בפדחת בחוסר אמונה על כך שאני זוכה לצפות ברגע סוריאליסטי כלשהו — וגם הפעם לא חסרו רגעים כאלו.
מי נתן את ההוראה?
אחוזת גודווד היא ביתם של דוכסי ריצ'מונד, וכבר למעלה מ־200 שנה מארחת תחרויות ספורט שונות — בעיקר מירוצי סוסים ואליפויות גולף. ב־1936 ערך Earl of March ("רוזן הצעדות"; תואר שמקורו במאה ה־15 וקשור ליחסים בין אנגליה וסקוטלנד), תחרות טיפוס גבעה בכביש הגישה לאחוזה, וב־1948 הקים מסלול מירוץ בסמוך לה. הרקע ההיסטורי העשיר בספורט מוטורי העניק השראה לנכדו, צ'ארלס גורדון־לנוקס, מנהל האחוזה ו"רוזן הצעדות" הנוכחי, וזה ערך ב־1993 את 'פסטיבל המהירות של גודווד'. כ־25,000 איש בלבד הגיעו לאירוע, שהפך במהלך 25 השנים שחלפו לחגיגה הגדולה ביותר בעולם של ספורט מוטורי — וצמח ביותר מפי עשרה בכמות המבקרים.
ליבו של הפסטיבל הוא תחרות טיפוס הגבעה שאורכה 1.86 ק"מ, בה לוקחות חלק עשרות מכוניות מירוץ מכל השנים, ובהן נוהגים נהגי מירוץ מכל התקופות ומכל סוג של ספורט מוטורי הידוע לאדם. המכוניות מחולקות לקטגוריות שונות ונמדדים להן זמנים ביום האחרון של הפסטיבל. רוב הנהגים לא לוקחים את התחרות ברצינות ובעיקר עסוקים בביצוע הצגה לקהל ושריפת צמיגים ראוותנית, אך ניק היידפילד הקפיד בכל שנה שהשתתף לקחת את זה מאוד ברצינות. הוא קבע שיא של 41.6 שניות ב־1999, עם מכונית פורמולה 1 של מקלארן שלא נשבר מאז, והשנה, באופן מעניין, הטוענות העיקריות לשיא היו מכוניות חשמליות...
אבל טיפוס הגבעה הוא רק חלק מהחגיגה. בצד אחד של האחוזה נערכת תחרות עיצוב/יופי בין כ־50 מכוניות מתקופות שונות, בעוד בצד השני מוצגות מכוניות ספורט ויוקרה חדישות באולמות תצוגה מקוּרים. יש גם תחרות "יצירת מכונית" בה רוב המשתתפים יוצרים קריקטורות ממונעות, מתלבשים בהתאם ומבדרים את הקהל, עשרות דוכנים שמוכרים מזכרות וספרי ספורט מוטורי, מכירה פומבית של מכוניות ופריטים נדירים, תחרות קרטינג, מופעי דריפטינג, פעלולים ומוטוקרוס, מטסי ראווה של חיל האוויר המלכותי ומה לא.
לא רק שאין רגע דל, בכל רגע שאתה צופה במשהו מדהים אתה מפספס שניים־שלושה מופעים מרהיבים אחרים, וזה מכניס אותך לסחרור בכל פעם מחדש.
מה היה לנו שם?
כמו בביקור הקודם שלי בגודווד, גם הפעם בזבזנו את מרבית היום הראשון במבחן דרכים למקלארן (דיווח בגיליונות הבאים), ואת מרבית היום השני ביליתי בהסעות משדה תעופה אחד למשנהו, פורק חבר מסע אחד בהית'רו ואוסף חבר מסע אחר מסטנסטד. כך שהביקור שלי התחיל למעשה רק בשעה האחרונה של היום השני של הפסטיבל, לצד אחי עופר — בתול גודווד שכבר שנים משגע אותי שאצרף אותו לאחת מגיחותינו המוטוריות לממלכה.
לצפות בטירוני פסטיבל חווים את ההלם הראשוני הוא אחד מהתחביבים שלי, ועופר לא מאכזב. בזמן שאני גוער בו שלא יבזבז זמן על מכוניות־על "ארציות" בחנית ה־VIP, אני מאבד אותו פעמיים, וברגע שאני עוצר לסייע לאחד המתחרים לדחוף מכונית מירוץ היסטורית לפאדוק (כן, בגודווד לא רק שרואים ושומעים אותן בפעולה, פעמים רבות אתה הופך לחלק מצוות הסיוע), הוא נוטש אותי ונשטף עם הטירוף. אני מוצא אותו כעבור רבע שעה ועשרות הודעות וואטסאפ נואשות, בקצה אחת הטריבונות, מצלם את המקצה האחרון של היום עם שתי מצלמות וידיאו בו־זמנית(!).
אני מסביר לו שזה המקצה העממי, המשעמם, של מכוניות הכביש, ומוצא עצמי בהלם כשמולי עוברות ארבע מכוניות־על חדישות שאני לא מכיר. אני? לא מזהה מכוניות על? מה קורה פה, לעזאזל?! (מאוחר יותר גיליתי שאלו היו אפולו IE, ברבהאם BT62, איטלדיזיין זירואונו ו־W מוטורס פניר סופרספורט).
למחרת בבוקר אנחנו מגיעים ליום המלא הראשון שלנו בפסטיבל, ומתפצלים לשתי קבוצות. אוהד אלגוב וירון תייר, המכונאי הצמוד שלו (כן, אוהד צריך מכונאי צמוד. יש לו בעיות בוויסטגייט), מבלים את עיקר הזמן בפאדוק: מראיינים, חוקרים, מסריטים ומתפלחים לאזורים אסורים, בעוד עופר ואני מנסים לצלם ולסמן V על חצי מהמוצגים. בעבר, זה היה קל יחסית, לכסות חצי משטח הפסטיבל ביום אחד — אבל עם השנים המקום הלך והתמלא עד שבקושי נותרה חלקת אדמה פנויה באחוזה העצומה. כמעט לכל יצרני רכבי היוקרה יש כאן אולם תצוגה בגודל מלא, ובכל שנה צצים עוד ועוד טרקלינים ומועדוני נהגים אקסקלוסיביים. לא שלמבקרים הרגילים חסר מה לראות, אבל הנגישות הבלתי נתפשת לנהגי המירוץ, לנקודות הצפייה הטובות ולמכוניות הולכת ומצטמצמת לאלו שאינם עשירים מספיק — וזה מאוד מתסכל.
גם העיתונאים כבר לא זוכים לאותה גישה חופשית לה זכו בעבר, ומרשלים בריטים מנומסים מסלקים אותנו שוב ושוב מנקודות הצילום השמורות לצלמים מיוחסים. בלית ברירה אנחנו מסתננים לאחד מחמשת(!) הטרקלינים שהקימה פורשה, ומוצאים עצמנו ישובים ליד כריס האריס, שהגיע לאירוע עם ילדיו ומרביץ בהם קצת תרבות מוטורית. זמן קצר לאחר מכן אנחנו מקבלים מירון ואוהד תמונות שלהם עם ניק מייסון (המתופף של פינק פלויד וחובב רכב מפורסם), ואגדות המירוצים ג'קי סטיוארט ודרק בל, שאפילו זיהה את אוהד שהציק לו גם בשנה שעברה. אוקיי, אמנם יש כאן מעמדות, אבל עם קצת חוצפה, גם פרובינציאלים לבנטיניים מצליחים לגעת בתהילה.
איזה אינטרס יש להם לבוא לפה בחום זה?
היה חם בפסטיבל השנה, ובמקום הגשם המסורתי קיבלנו לחות מייגעת ותמרות אבק. לא יודע אם זו הסיבה, אבל זו הפעם הראשונה בה הרגשתי שהצפיפות בגודווד מתחילה להיות מוגזמת. כמות המבקרים ההולכת וגואה, אל מול השטח שהולך ומצטמצם, הפכו את המדשאות המצהיבות למעיקות מאי פעם.
לעופר, כך נראה, זה לא ממש מזיז, ואני עוקר אותו בכוח מעמדת הצילום כדי ללכת לארוחת צהריים. ואז, קורה לנו מה שקורה בפסטיבל הזה תמיד: בדרך ליעדך אתה שומע איזה מנוע טס בסל"ד, רואה תמרות עשן או חוזה בהתקהלות גדולה — ומוצא עצמך נגרר לכיוון אחר לגמרי. במקרה שלנו היה זה מופע פעלולים מדהים של מכוניות ואופנועים, עמוס בווילי'ז, סטופי'ז, דונאטס ודריפטים — לפעמים בעת ובעונה אחת — שגרם לנו לא רק להריח ולשמוע את המכוניות, אלא גם לטעום את אדי הבנזין ופתיתי הצמיגים.
ואז, אחרי רבע שעה של אקשן התרחשו שני אירועים שנחקקו בזיכרוני והבהירו שלמרות כל הטרוניות שלי, הפסטיבל הזה עדיין סוריאליסטי לחלוטין: הראשון היה שהסתכלנו אחד על השני, באמצע מופע הפעלולים הכי מדהים שראינו בחיים, ואמרנו ביחד "אוקיי, די, מיצינו, בוא נמשיך", והשני הוא שבמרחק 50 מטר משם ראינו משפחה נחמדה עורכת פיקניק נינוח בעודה נשענת על איזו מכונית; המכונית הזו הייתה לנצ'יה דלתא אינטגרלה גרופ A, אותה אחת שמיקי ביאזיון לקח לאליפות העולם בראלי, ובמקום להשיל נעליהם מעל רגליהם ולהודות לאל הטוב על שזכו לראות אותה במציאות, הם משתמשים בה כספסל...
היה מנוע?
את היום האחרון שלנו בפסטיבל אנחנו מתחילים מקצה הגבעה, שם ממוקם סטייג' הראלי שבעיני תמיד היה הדובדבן שבקצפת. אולם בגלל שהשנה, באופן תמוה לחלוטין, לא סבלנו מנחת זרועם של פקקי גודווד המפורסמים (הבריטים, משום מה, לא שמעו על 'וויז' — מה שנתן לנו יתרון יחסי בחליצת פקקים), אנחנו מקדימים את פתיחת הסטייג' וזוכים לטייל קצת בין המתחרות, רגע לפני שהן יוצאות לקרב.
מטרים לידי מנהל אליסטר מקריי, נהג WRC בדימוס, שיחת חולין. ב־2007 חזיתי כאן מאותו מרחק באחיו, קולין מקריי, שנתן בפסטיבל שואו מדהים לזכרו של אלוף הראלי שנפטר, ריצ'ארד ברנס ז"ל. הפעם אליסטר ואבא שלו (ג'ימי מקריי, חמש פעמים אלוף אנגליה בראלי), הגיעו לעשות כבוד לקולין ז"ל (שנהרג חודשים ספורים לאחר הפסטיבל ההוא) במגוון מהמכוניות בהן נהג בקריירה המפוארת שלו.
מקריי ג'וניור נותן יופי של שואו בלגאסי עימה הביא קולין ניצחון ראשון לסובארו ב־1993, אבל לצערי, זה לא משהו שאפשר לומר על רוב המתחרים בסטייג'. היו מעט נהגים מפורסמים במכוניות הראלי השנה, ולמעט מאדס אוסטברג (בסיטרואן WRC 3C), סבסטיאן אוג'ייה ואלפין אוונס (שחלקו ביניהם פיאסטה WRC), אשר טסו בין העצים כאילו מדובר בקרב על האליפות, מרבית הנהגים הורידו הילוך וניסו לשמור על תקינות המכוניות.
לשמחתי, זה לא משהו שאפשר לומר על נהגי רכבי השטח, שזכו להפגין את כישוריהם במסלול מעגלי חדש יחסית על צלע הגבעה. זו הייתה תצוגת תכלית של רכבי מירוץ ממגוון קטגוריות אירופאיות שונות — מבאגים ועד לנד רוברים — כולל קפיצות מוטרפות, החלקות מסמרות ואפילו התהפכויות.
הגדיל לעשות נהג צרפתי עלום שם כבן 60, שנהג ביצור כלאיים שנראה כמו פיג'ו 205T16, אבל הסתיר מתחת למעטה הפיברגלאס הדקיק שלדת צינורות גרומה ומנוע רוטורי יורק אש. הוא נהג במסלול המאולתר כאחוז תזזית, פולט לאוויר זרנוקי חול, יבבות של רבבת סל"ד ולהבות מהמפלט בעודו מקפץ באוויר ומתנגש במנתק. בפירוש המופע הכי טוב שראיתי השנה.
בניגוד לפיג'ו הרוטורית, את מכונית העל הסינית החשמלית, ניאו EP9, לא שמענו. רק ראינו — צללית טסה במעלה הגבעה עם וווש חרישי. באופן די מפתיע ומבעית, מכונית הכביש הזו רשמה את אחת התוצאות המהירות בגבעה — מביסה מכוניות מירוץ רבות וטובות. אבל היא לא הייתה החשמלית המהירה ביותר, משום שפולקסווגן הביאו את רומן דומא ושוברת השיא הטרייה מפייקס פיק, ה־I.D R, בניסיון לשבור את השיא של גבעת גודווד.
פורשה, שחגגה 70 שנה והייתה מרכז הפסטיבל, הביאה מצידה את ה־919 איוו שניתצה לאחרונה את השיא בנורדשלייפה — והייתה תחושה ששתי היצרניות עומדות לצאת לקרב ראש בראש על השיא של היידפילד. אבל פורשה לא ניסתה בכלל, והשאירה את הזירה פנויה לחשמלית של פולקסווגן, שלמרות מיטב מאמציה הייתה מרוחקת כ־2 שניות מהשיא המיתולוגי. אפשר לנשום לרווחה, מנוע הבנזין הישן והטוב טרם הובס.
מאוחר יותר, אנחנו מוצאים עצמנו מרחק נגיעה מדומא והפולקסווגן, בעת שצוות הקרקע דוחף אותה לפיטס. אנחנו מתבדחים שבטח נגמרה לה הבטרייה, אך מתחילים להבין שמכוניות מירוץ חשמליות חרישיות עומדות להשתלט על העולם. מזל, אפוא, שיש לפחות מקום שפוי אחד שבו עדיין אפשר לשמוע, לראות ולהריח את מיטב מנועי הבנזין שיש לעולם להציע.
גבעת גודווד אינה עונה
כמו תמיד בכתבות מהסוג הזה, למרות הררי המילים ששפכתי, אני מרגיש שאפילו לא גירדתי את קצה הקרחון. הדד ליין לחץ, החיים הפריעו, ולא הספקתי לספר על קמצוץ מהחוויות שעברתי, הנהגים שראיתי והמכוניות הנדירות בהן חזיתי. לא סיפרתי על ה־RS200 שהתרסקה מול העדשה של עופר, על אופנוע הדראג שעשה לנו חורים בעור התוף או על השיחה שניהלתי עם מנהל יחסי הציבור של לוטוס, שביקש טיפים על עלייה לרגל בירושלים.
קשה לזכור את כל החוויות, לכמת את כל האירועים ולהביא אותם לכתב בצורה קוהרנטית. כי לא משנה אם זו הפעם הראשונה או החמישית שלכם בגודווד, החוויה תמיד כבירה ובלתי נתפשת. חוויה שחייבת להיות במעלה רשימת החלומות של כל חובב רכב — רק אל תתמהמהו, כי הפסטיבל מתחיל להיות המוני, מעמדי וממוסחר מאי פעם, ואולי בעוד כמה שנים הוא כבר לא יהיה אותו פסטיבל מרתק כמו שהיה פעם.
